הבעיה: אוכלוסיות פגיעות, הנמצאות במצבי הישרדות יומיומיים, מתמודדות עם בעיות רפואיות רבות אך נמנעות מלגשת לשירותי בריאות בשגרה. כתוצאה מכך, הן נוטות לצרוך שירותי חירום באופן לא מותאם, ונמנעות מהתעסקות בבריאותן באופן יזום ומניעתי. החשש ממפגש עם גורמי רפואה, חוסר היכרות עם השירותים הזמינים בקהילה, הביורוקרטיה הקיימת מול קופות החולים וקשיים רגשיים והתנהגותיים, מחריפים את הבעיה. חוסר הטיפול בשגרה מביא להחמרה של בעיות רפואיות שניתן היה למנוע או לטפל בהן בשלבים מוקדמים וכן לעומס על הצוותים הסוציאליים והרפואיים שנאלצים להתנהל במתכונות החירום. 1. צמצום השימוש ברפואת חירום והגברת השימוש ברפואה בקהילה: מציאות החיים של אוכלוסיות בסיכון, חוסר נגישות והיכרות עם המענים הרפואיים בקהילה והרתעות ממערכים ביורקרטיים מביאים לשימוש מוגבר בשירותי החירום, המרגישים נגישים, זמינים ו״פשוטים״ יותר. אם לקופת חולים צריך תור, כרטיס קופה, ולהתמצא במרפאה, למיון ניתן פשוט להגיע. 2. קידום העיסוק בבריאות וצריכת רפואה מונעת בשגרה: מציאות החיים והרקע של אוכלוסיות בסיכון מצריכות התאמות והנגשה של שירותי הרפואה בקהילה והעלאת מודעות בקרב האוכלוסייה והמטפלים לנושא ותפעולו - בקופות החולים, מסגרות הרווחה וכד׳. המטרה: יצירת מענים ופרוטוקולים המותאמים לצריכת שירותים רפואיים בצורה נגישה, שיקדמו את מודעות המטופלים לרפואה מונעת, יפשטו את הגישה לשירותי הבריאות בקהילה ויביאו לצמצום השימוש ברפואת חירום.